גלריית תאטרון גבעתיים

מוזה בפסיפס

M O S A I C M U S E

1.9 – 25.10.2026

תאריכים: 1.9 – 25.10.2026
פתיחה: פתיחה חגיגית: יום ב׳, 14.9.2026, 18:30
מקום: גלריית תאטרון גבעתיים, רחוב לאה קניג 1, גבעתיים
אוצרות: אוצר: דורון פולק
כניסה: הכניסה חופשית
שעות: שעות פתיחה: א׳–ה׳ 10:00–17:00, וכן בכל מועד שבו מתקיימות הופעות בתאטרון — כולל ימי שישי ושבת

על התערוכה

אוצר: דורון פולק

רמי אלון לוקח את הציור המערבי הגדול ומפרק אותו לאבן. קלימט, ואן גוך, מונק, קוסאמה — כולם עוברים דרך ידיו של קבלן בניין ירושלמי שלמד לסתת אבן לפני שלמד לצייר. מה שנולד אינו העתק. הפסיפס מסרב לרכות של המכחול: הוא מפרק את הדימוי ליחידות קשות ונפרדות, ומכריח את העין להרכיב אותו מחדש ממרחק. בתערוכה הזו — שישים עבודות — נפגשים העדר של קדישמן, הזהב של קלימט והדלעות של קוסאמה תחת אותה משמעת של אבן ושבר.

יצירות עצמאיות (5)

לא כל עבודה כאן היא מחווה. חמש היצירות האלה הן של רמי אלון בלבד — ירושלים שבה נולד, עץ זית, עוף חול, דיוקן עצמי.

הן נראות אחרת מהיתר, ולא במקרה: כשאין ציור מקור שמכתיב את הקומפוזיציה, האבן מחליטה לבד לאן ללכת.

מחווה לגוסטב קלימט (8)

קלימט ציפה את ציוריו בזהב עלים, וכל עוד המשטח נשאר שטוח — הזהב זוהר אך שקט. בפסיפס הוא כבר אינו שטוח. כל אבן יושבת בזווית מעט שונה, ולכן האור נשבר בה אחרת. התמונה משתנה כשזזים מולה.

זו אולי הסיבה שרמי אלון חוזר לקלימט יותר מכל אמן אחר: הפסיפס עושה לזהב את מה שהציור לא יכול. שמונה עבודות, ובהן «הנשיקה» — כמאה ועשרים אלף אבנים יחד.

מחווה לוינסנט ואן גוך (5)

אצל ואן גוך המשיחה היא הנושא. הצבע יושב על הבד עבה, כמעט פיסולי, ואפשר לראות את מהירות היד בכל סנטימטר.

האבן לא יכולה לרוץ. היא מונחת, לא נמשחת. וכך המשיחה הסוערת הופכת לרצף של יחידות נפרדות, וכל אחת מהן מחליטה בעצמה איך להחזיר את האור. חמש עבודות — משדות לה־קרו ועד החמניות.

מחווה למנשה קדישמן (20)

הכבשה של קדישמן היא אולי הדימוי המזוהה ביותר באמנות הישראלית — פנים שהן גם חיה, גם קורבן, גם דיוקן. קדישמן צייר אותה אלפי פעמים, מהר ובמכחול רחב, כאילו כדי לבדוק כמה אפשר לחזור על דבר אחד בלי לאבד אותו.

רמי אלון עושה את ההפך הגמור. מה שאצל קדישמן נוצר בשנייה, כאן נבנה מאלפי אבנים שהונחו אחת אחת. הפנים שנולדו מתנועה מהירה של יד חוזרות ומורכבות לאט, ובכל פעם מחדש. עשרים עבודות — עדר שלם.

מחווה ליאיוי קוסאמה (3)

קוסאמה מכסה את העולם בנקודות. הדלעת שלה אינה טבע דומם אלא דימוי שחוזר ונשנה עד שהוא הופך לחוק.

פסיפס עשוי מנקודות מטבעו. כל אבן היא נקודה, וההבדל היחיד בין הדלעת לרקע הוא איזה צבע הונח היכן. שלוש דלעות.

מחווה לאדוארד מונק (2)

אצל מונק הקו נוזל — השמים, המים והפנים נמשכים באותה תנועה מסחררת. בפסיפס אין נזילה. הצעקה נבנית מאבנים קשות שאינן יכולות להתעוות, והמתח נוצר דווקא מהניגוד. שתי עבודות.

מחווה לאמדאו מודליאני (2)

מודליאני היה פסל לפני שהיה צייר, והפנים הארוכות שלו הן פנים מסותתות. שתי היצירות כאן נמצאות על שני צדיו של אותו לוח עץ — נער בז'קט כחול מצד אחד, עירום נשי מהצד השני. לוח אחד, שתי יצירות.

מחווה לאנרי מאטיס (2)

מאטיס ביקש צבע שטוח, נקי, בלי הצללה. בשנותיו האחרונות הוא גזר ניירות צבועים והרכיב מהם דמויות — כמעט פסיפס.

כאן הגזירה חוזרת לחומר קשה. שתי עבודות.

מחווה למוריס אוטרילו (2)

אוטרילו צייר את מונמארטר שוב ושוב — קירות, גדרות, טחנות. הוא ערבב גבס בצבע כדי שהקיר המצויר יהיה חומרי כמו קיר אמיתי.

הפסיפס גומר את המשפט הזה: הקיר עשוי סוף־סוף מאבן. שתי עבודות.

מחווה למרק שאגאל (2)

שאגאל עבד בפסיפס ובוויטראז' לא פחות משעבד בצבע — ובישראל השאיר את ציור הקיר בכנסת ואת חלונות הדסה. הוא ידע שאור שעובר דרך חומר, או נשבר ממנו, אינו אותו אור שיוצא ממכחול.

לכן המחווה אליו כאן היא מחווה כפולה: גם לדימוי, וגם לחומר שבו הוא עצמו בחר. שתי עבודות.